יום רביעי, 5 בפברואר 2014

מרגש עד דמעות

יש רגעים בחיים שלא שוכחים. רגעים שלמענם הכל שווה. שלידם הכל קטן. רגעים מרגשים. רגעים גדולים המחיים.
היום היה לי רגע כזה.
שיעור אחרון להיום. היה יום יפה, השמש זרחה, השיעורים היו מוצלחים. הכל זרם על מי מנוחות ולא הייתי מוכנה לסערה הרגשית שהגיעה משום מקום.
צהרון מקסים, גילאי 3-4 , שיעור כיף, למדנו על שיווי משקל.
בסיום השיעור ההורים באים לאסוף את הילדים כך שיוצא לי קצת לפטפט איתם.
נכנסת אחת האמאות החביבות והמתעניינות. היא תמיד שואלת בחשש איך התנהג הבן שלה? ואני עונה בעדינות את אשר קרה באמת. היו לו קצת קשיים, לא תמיד פעל לפי הכללים, הרים יד על חבר... אני מעדנת ומשתדלת לא לצער אותה ניכר כי השאלה הזו מכבידה עליה.
היום היתה תפנית חדה בעלילה. כאשר שאלה האם על התנהגות בנה ענינו יחד גננת הצהרון ואני שהיום היה נהדר שהבן שלה התנהג למופת וגם השתתף בכל התרגילים והמשחקים בחוג הוספתי בשמחה.
לפתע ראיתי דמעות זולגות מעיניה. היה זה בכי של אושר, של הקלה, של שחרור, של תקווה. 

הרגשתי את הבכי הזה ורציתי לבכות יחד איתה.

אין תגובות:

פרסום תגובה